<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן כ"ח</h1>
<h2>דף סו:</h2>
בלימוד זכות על החפיפות הנוהגות נשי אנשי קהל מיורקה בנתר, והיו מפקפקים בדבר, והעמדתי המנהג ויסדתיו על ההלכה (...). אלו הן הראיות. גרסינן בפרק בתרא דנדה (ס"ו ע"ב) אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל, נתר דמקטף קטיף, אהל סריך. וכתב רב אחא משבחא ז"ל וז"ל ואי מקטיף מזייא מאי הוי, דילמא איידי דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומקטר חד מינייהו ולא עיילי בהו מיא עכ"ל. פירוש ואנן קיי"ל דנימא אחת קשורה חוצצת, כדאיתא התם (ס"ז ע"א) ובפ"ק דסוכה (ו' ע"ב) ופ"ק דעירובין (ד' ע"ב) ובדוכתי אחריני. זה הביא לקצת מגדולי דורנו להסתפק ולפקפק בחפיפות שנהגו הנשים הבאות מגלות מיורק"ה בנתר הנקרא קליד"א בלע"ז טפ"ל בערבי, והוא הבא ממלכות ולינסיא"ה באלו הארצות. והשתא נחזי אנן על מה סמכו הנשים לחוף ראשן לפני טבילתן בנתר זה, והרי פשט ההלכה אוסר, ובדבר שתינוקות של בית רבן אינן טועין אין לתלות טעות במנהג מפורסם כזה. ונראה שטעם ההיתר הוא דודאי רבא לאו הלכתא בלא טעמא אמרה למילתיה, וטעמא דרבא אמר משום דנתר מקטף מזיא, וא"כ כל מה דמקטף מזייא, יהיה נתר או זולתו, אסורה לחוף בו, וכל מה דלא מקטף מזיא, יהיה ג"כ נתר או זולתו, מותרת לחוף בו. שאין הדבר תלוי אלא בקטוף מזיא, אלא דנקט נתר שהוא הנוהג במקומו לקטף מזיא. וכיון שכן הוא, ואנו רואין שזה הנתר שהן נוהגות הנשים הללו לחוף בו לא מקטף מזייא, אדרבא מחליק השער ומסלסלו, א"כ יש לנו לומר אחד משני דברים. האחד, שזה הנתר אינו הנתר שהזכיר רבא, ושיבוש הוא בידינו לקוראו נתר, ומעשיו מוכיחין שאינו נתר מכיון שאינו מקטף מזייא. והרי הגאון רבי סעדיה ז"ל הבקי בשתי הלשונות תרגם אם תכבסי בנתר (ירמיה ב') גאסו"ל, וידוע הוא ששורש עשב ששפין ומגהצין בו הבגדים כן שמו, והיא מנקה יפה, אלא שאינו מחליק. ולפי תרגומו י"ל שזה שנהגו לחוף בו אינו נתר שהוזכר בכתוב, ולא שהזכיר רבא.
ואפילו תאמר שאף לפי תרגומו של גאון יש לנו לומר שהנתר מין עפר הוא, ושם גאסו"ל הוא כולל כל מיני מגהצין, ופירש הרמב"ם ז"ל (פ"ט מ"ז) אהל גאסו"ל, וכן פירש רש"י ז"ל (שבת פ"ט ע"ב) שהנתר מין עפר הוא, וכן בעל הערוך ז"ל (ערך נתר), ונמשכו אחריהם מפרשי המקרא. אפי' יהיה כן, יש לנו לומר שאינו זה הנהוג לחוף בו, דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ע"ב) מאי כלי נתר, אר"י בר אבין כלי מחפורת של צריף, ויש מפרשים אותו זירנך, וי"מ אלו"ם ואיך שיהיה כלים הם עושים ממנו, ומזאת הקליד"א הקרויה טפל בערב אין המנהג לעשות מהם כלים, ואף אם תאמר שיש מקצת מקומות שעושים מהם כלים. (הג"ה אמ"ה בפ"ק דתענית (י"ג ע"ב) גבי הא דתניא מי שתכפוהו אבליו וכו', לא בנתר ולא בחול וכו', פרש"י ז"ל נתר קרקע הוא, או אבן כעין שקורין קליד"א בלע"ז. ומדקאמר ז"ל כעין שקורין קליד"א, ולא אמר קליד"א, משמע שאינו קליד"א אלא דומה לו, זה ברור. שלמה בה"ר שמעון ז"ל). וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפ"א ממסכת כלים (פ"ב מ"א) וכן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (פ"ט מ"ו), אין נראה שיהיו הכלים העושים מהם בלתי פולטין לעולם, כדמשמע התם, שלרוב חלקלקותו ורפיונו א"א לומר כן. וא"כ אפילו תאמר שהנתר הוא מין עפר, אינו ממין זה הנקרא קליד"א וטפ"ל. ובספר רפואות לרומיים ראיתי שקימולי"א הוא קליד"א, וקימולי"א אינו נתר, כדאיתא בנדה פרק האשה (ס"ו ע"ב). ובירושלמי דשבת פרק ר"ע (פ"ט ה"ה) פירש קימוליא קליא. וכן פירש הרמב"ם ז"ל שהוא מלח אלקל"י. ובספר רפואות מישמעאלים שהוא ש"ב אלעצפו"ר. ובפרק ר"ע בירושלמי (שם) אמרו נתר נטרו"ן, וכן הוא בלשון ערבי, ובספר הרפואות אמר שהוא מחתך השער, א"כ אינו קליד"א ולא טפ"ל. ובפרק כירה (שבת נ' ע"א) אמרו אין שפין בשבת כלי כסף בנתר וחול, ואין דרך הצורפים לשוף כלי כסף בקליד"א, אלא בנטרו"ן וחול שהם מלבנין כסף. ובספר רפואה לישמעאלים כתוב שאין ספק כי קימולי"א הוא טפ"ל. והוא מינין מתחלפין לפי חלוף הארצות. והרי זה אחד משני דברים שאפשר לומר בזה. והשני, שאפילו תאמר שפירוש נתר הוא קליד"א וטפ"ל, אפ"ה אין מכאן ראיה לאסור אותו שאינו מקטף מזיא, דאיכא למימר דתרי גווני נתר הם, האחד מקטף מזיא, ואסור לחוף בו, וממנו דבר רבא. והשני אינו מקטף מזיא ומותר, והוא זה הנהוג בארצנו. (הג"ה אמ"ה החכם אבן גנח כתב בספר השרשים ג' פירושים בשם הגאון ז"ל, הא' הוא אלש"ב, והב' הוא נטרו"ן, והג' שהוא אלטפו"ל. א"כ אינו מוסכם מהכל. ובאמת שבנסיון הוא שהטפ"ל הוא מרכך השער, ויש מין אדמה דומה לו נקרא גסול ומקטף מזיא. שב"ש). ומנא תימרה דתרי גווני נתר נינהו. הכי אמרינן בפר"ע בשבת (צ' ע"א) וכן בנדה פרק האשה (ס"ב ע"א) גבי שבעה סימנין, תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית, ומשמע דנתר אלכסנדרית מעבר טפי לכתם מנתר הבא מאנטיפטרס. ואף אנו נאמר שיש ג"כ תרי גווני נתר, חד מקטף מזיא וחד לא מקטף מזיא.
ואפילו תאמר שרבא כל נתר אסר, בין אלכסנדרית בין אנטפטרית, מדלא פריש, דלאו ארחייהו דאמוראי למסתמה למילתייהו והו"ל לפרושי. מ"מ אפילו תאמר שבין נתר אלכסנדרית בין נתר אנטפטרית אסר רבא מדלא פירש, אית לן למימר דתרוייהו מקטפי מזייא אע"ג דלאעבורי כתם לא. שודאי לא מקטף מזיא אלא חד מינייהו לא הוה אסר חד אטו אידך, דלא ה"ל לאחמורי כולי האי בהאי חפיפה דליתה אלא תקנת עזרא כדאיתא בפרק מרובה (ב"ק פ"ב ע"א). ואפילו תימא כיון דחציצה דאורייתא היא כדילפינן מורחץ בשרו במים (ויקרא ט"ו) שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים, כדאיתא בפרק בתרא דנדה (ס"ז ע"ב) ובפ"ק דסוכה (ו' ע"ב) ובפ"ק דערובין (ד' ע"ב), ואי מקטר מזייא חדא אחדא הויא חציצה וכדאמרינן התם, אפ"ה לא הוה לן למגזר כולי האי, דכמה ספיקי איכא, חדא דאפילו תחוף בנתר דלא מקטף מזיא, שמא לא תחוף בנתר דמקטף מזייא. ואת"ל תחוף שמא לא יקטף, ואת"ל דיקטף דילמא לא מקטר, ואת"ל דמקטר שמא לא תהא אחת, וכל שאינה נימא אחת אינה חוצצת כדאיתא התם, ועוד אפילו אחת כשנקשרה אינה חוצצת אלא במקפדת, וכדמוכח בגמרא (ס"ז ע"ב) ובמקואות (פ"ט מ"ב) וכ"כ הרשב"א ז"ל (שה"ט פ"ד ס"ב), ועוד אפילו במקפדת אינה חוצצת אלא ברובה מדאורייתא, ומדרבנן הוא דגזרו במיעוטו המקפיד, וכדאיתא התם, וגם הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות מקואות (הט"ו) שאפילו נקשרו כל שערות חדא אחדא אינו חוצץ, אלא א"כ נצטרף עמהם גופה לרוב. וכיון דאיכא כל הני ספיקי, ליכא למימר דרבא אסר לחוף בדבר שאינו מקטף אטו דבר המקטף, שאפילו בדבר המקטף חומרא יתירה היא. ועוד שאי אפשר להחמיר בזה, דאפילו מקטף אינו אלא מדרבנן כיון שאינו אלא מיעוטו המקפיד ואי אפשר לבא לידי אסור תורה יותר מחפיפת נזיר שהוא מן התורה, והתם איבעיא לן אם אסור לחוף בדבר שאינו משיר את השער אטו דבר המשיר, דתנן בנזיר בפרק ג' מינין (מ"ב ע"א) לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, ואיבעי לן בגמרא (שם) מפני שמשרת תנן או מפני המשרת תנן, למאי נפקא מינה, כגון דאיכא אדמה דלא משרה, אי אמרת מפני שמשרת תנן היכא דידעי דלא משרה שפיר דמי, ואי אמרת מפני המשרת כלל כלל לא. ופסקה הרמב"ם ז"ל לקולא, שכ"כ פ"ה מהלכות נזירות (הי"ד) ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי, ואם עשה כן אינו לוקה, פירוש והאי דאינו לוקה משום דליכא לאו אלא בתער, אבל מ"מ עבר על עשה דגדל פרע. וכיון שבנזיר לא אסרנו אלא אותה אדמה שמשרת, ואי אשכחינן אדמה דלא משרת שרי, כ"ש בחפיפה דטבילה, דאפילו תימא דנתר שאסר רבא הוא ממין זה שקורין קליד"א, כיון שזה שנוהגות בו הנשים אינו לא משיר ולא מקטף מותר, והרי זה מפורש. וכיון שאינו אסור מטעם קטוף, ויש בו כח ממרק יותר משאר דברים, ומפני זה נהגו בו לפי שהן מקפידות בנקיון ראשם, א"כ חייבות הן לחוף בו, דהא קיי"ל דמיעוטו המקפיד עליו חוצץ וכדאיתא התם (ס"ז ע"ב). ואע"פ שיש נשים שאין נוהגות לחוף בנתר, כיון דהני קפדי והני לא קפדי למאן דקפדא חייץ למאן דלא קפדא לא חייץ, שהרי בקפידא תליא מילתא, וכדמוכח התם במקואות (פ"ט מ"ג), וכ"כ הרשב"א ז"ל (שה"ט פ"ד ס"ד). אלו הן הדברים שהעליתי בזה. בסוף פ"ה דתרומות אמרו בירושלמי אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. ויצאו דברינו בטהרה.
